אלמו נ' חברת ארד יואב שירותים בע"מ ואח'

החלטה

לפני בקשת הנתבעת 2 להטלת ערובה על התובע להבטחת הוצאותיה אם תדחה תביעתו (להלן: הבקשה).

תמצית טענת הנתבעת 2 היא כי עצם היותו של התובע תושב חוץ, בהצטרף לסיכויי תביעתו הקלושים מצדיקים היענות לבקשה. כמו כן, קובלת הנתבעת 2 על כך כי התובע לא הודיע על מענו כמקובל בכותרת כתב התביעה.

התובע, באמצעות בא כוחו, מתנגד לבקשה. התובע ציין את מענו בתגובה לבקשה והוסיף בין היתר כי לטעמו הבקשה אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה בכל הנוגע להפקדת ערובה במקרה של מהגרי עבודה ומכל מקום המדובר בבקשה שכל תכליתה הערמת מכשולים בפני התובע בהוכחת תביעתו המוצדקת.

כבר בשלב זה אקדים ואומר שלאחר שעיינתי בכלל החומר שהונח בפני באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה דחייה וטעמיי לכך הרי הם מפורטים מטה.

סוגיית הפקדת הערובה הוסדרה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."

תקנה זו אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, וזאת בהעדר תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. בתוך כך נפסק, כי בבואו לדון בשאלת החיוב בהפקדת הערובה, יתחשב בית הדין במיוחד במשפט העבודה (ר' דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391).

כידוע, ההלכה המנחה כיום בסוגיית הפקדת ערובה בבתי הדין לעבודה הונחה במסגרת פסק הדין עע 1424/02 פתחי אבו נאסר -SAINT PETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 6.7.2003) בו נפסק בין היתר, ובהקשר הצריך לענייננו, כי מקום בו מדובר בעובד זר - "יברר בית הדין תחילה, אם הוא נמנה על תושבי מדינה החתומה על אמנת האג. נמצא כי כך הוא, יהיו שיקולי בית הדין דומים לאלה הנוהגים כלפי תובע שהוא תושב ישראל. נמצא כי אין האמנה חלה, יהיה המעסיק חייב בהוכחת אחד מאלה: התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה; ייגרם למעסיק נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; העובד לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין".

על פי התקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר-הדין האזרחי), תשכ"ט-1968, אתיופיה, ארץ מולדתו של התובע, אינה נמנית עם המדינות החתומות על אמנת האג. לפיכך יש לפנות לבחינת שלוש אמות המידה הנוספות.

לטעמי, הונחה ראשית ראיה הנלמדת מפני הדברים כי אין המדובר בתביעה המופרכת על פניה נגד הנתבעת 2. במשפט העבודה הוכרו בעבר צורות העסקה שונות ומגוונות ובית הדין יכול להגיע בסופו של יום על הבסיס העובדתי הנטען, ככל שיוכח, כי הנתבעת 2 היתה מעסיקתו של התובע בין אם לחוד או במשותף עם אחרים, ואיני קובע מסמרות בעניין זה. אוסיף כי טענות הנתבעת 2 בהקשר זה דורשות ליבון משפטי ועובדתי מקיף ואין מקומן בהליך דנא. כך, לא שוכנעתי כי יגרם לנתבעת 2 'נזק של ממש' מהגשת התביעה, נזק העולה על 'הנזק' הנגרם מהגשת כל תביעה אזרחית. לבסוף, הנתבעת 2 עצמה אינה טוענת כי התובע לא מילא אחר חיובי עבר כלשהם.

סוף דבר - על יסוד כל האמור, הבקשה נדחית. שאלת ההוצאות תישקל בסיום ההליכים.

ניתנה היום, כ"ח אייר תשע"ב, 20 מאי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: